כבוד האדם וחרותו
מעוניינים בחתונה ללא הרבנות? צלצלו אלינו לקבלת פרטים נוספים 051-5544300
מדינת ישראל הינה מדינה צעירה, יחסית למדינות מערביות רבות, ואף כי הינה דמוקרטית מתחילתה, המסורת הדמוקרטית בה קצרה יחסית. פחות מ- 60 שנה אינו זמן רב במונחים היסטוריים.
בניגוד למרבית המדינות בעולם (כן, גם מדינות שהקשר בין משטרן לבין דמוקרטיה הינו מקרי בהחלט או אינו קיים כלל), למדינת ישראל אין חוקה.
במדינות בהן קיימת חוקה, היא מהווה מסגרת עקרונית ומתווה עקרונות על חוקיים, המנחים את השיטה המשפטית כולה. עקרונות כגון צדק, שוויון, זכויות אזרח כאלה ואחרות באים לידי ביטוי בד"כ במסגרת החוקה, המתווה את הערכים החברתיים הנעלים ביותר, אשר לאורם תתבצע החקיקה במדינה ובעקבותיה התנהלות המשטר כולו.
במדינת ישראל אין חוקה מסיבות היסטוריות, הנוגעות ברובן למתח שבין ערכים דתיים לערכי שוויון ולמתח בין הלאומים השונים, החיים לא דווקא בשלום, בתחומי המדינה. הצורך בקיומם של חוקים בעלי מעמד מיוחד, המסדירים את יסודות שיטת הממשל ואת המשפט הישראלי אינו צורך חדש, והכנסת עסקה מראשית קיומה בחקיקת חוקים שיהוו יסוד לחוקה עתידית. חוקים אלה נקראים בשם "חוקי יסוד" והינם חוקים בעלי מעמד ותוקף משפטי גבוה יותר , אשר נדרש רוב גבוה של חברי כנסת על מנת לשנותם או לבטלם (בניגוד לחוקים רגילים, המתקבלים בהצבעה רגילה של רוב הנוכחים במליאת הכנסת, ובאופן דומה ניתן לשנותם.
במשך שנים רבות הוכרו זכויות אדם בסיסיות, כגון חופש הקניין, חופש הביטוי, שוויון וכיוב' בעיקר בהלכות שיפוטיות של בית המשפט העליון, שעשה שימוש פרשני, בין היתר, במגילת העצמאות ובעקרונותיה.
בשנת 1992 נפל דבר בישראל. הכנסת חוקקה 2 חוקי יסוד שנגעו ישירות לזכויות אדם בסיסיות. האחד: חוק יסוד חופש העיסוק, והשני חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. חקיקה זו חוללה מהפכה זוטא במשפט הישראלי, כאשר לראשונה הוכרו בחקיקה זכותו של אדם לכבוד ולחרות, זכותו לעבוד ולהתפרנס בכבוד, זכותו לקניין, הזכות לנסוע ולצאת את גבולות המדינה והזכויות הנגזרות מזכויות יסוד אלה, לרבות הזכות להגנה על זכויות אלה.
בהיות חוקים אלה חוקי יסוד הינם עדיפים על פני חקיקה אחרת ונקבע בחוק מנגנון להתאמת החקיקה הקיימת לחוקי יסוד חדשים אלה, אשר עיקרו הוא, כי אין פוגעים בחוק יסוד אלא בחקיקה שנועדה לתכלית ראויה.
ברור ומובן, כי ההגנה על זכויות היסוד איננה הגנה מוחלטת, המתקיימת בכל מצב ובכל תנאי. קיימים מקרים בהן נדחית זכות מפני אינטרס לגיטימי של המדינה, או מקרים בהם מתוך איזון בין מספר זכויות או אינטרסים מתחרים קיים צורך לפגוע בצורה כזו או אחרת בחרות מחרויות הפרט. הדוגמא המקובלת, היא, כמובן, מאסרם של פושעים שהורשעו בדין פלילי – זכותם לחרות נדחית מפני החשיבות שמייחסת החברה לשמירה על חוקיה, אשר נועדו לשמור על סדרי השלטון והמשפט, על שלמות גופו וקניינו של הפרט ועל עוד כהנה וכהנה אינטרסים רבים ומגוונים. לא כל המקרים הם כה חדים וברורים, וככל שהאינטרסים המתנגשים הם לגיטימיים יותר וחשובים יותר, הופך האיזון ביניהם לקשה הרבה יותר.
חקיקת חוקי היסוד, ובפרט חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הביאו למהפכה משפטית. המהפכה מתבטאת לא רק בעצם החוק, אלא בהשפעתו על חוקים אחרים. סעיף 11 בחוק הנ"ל אומר: כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה". "רשויות השלטון" משמעותן כל הרשויות: המחוקקת, המבצעת ואף השופטת.
ההגנה על זכות יסוד איננה רק על דרך הימנעות מפגיעה או הימנעות מסיכון קיומו של הערך המוגן ("הגנה פסיבית") אלא היא מחייבת את רשויות השלטון לנקוט פעולות ("הגנה אקטיבית") לקיום זכות היסוד [אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי (תשנ"ד – 1994) 310-315].
חוק הכניסה לישראל, ככל מעשה חקיקה ישראלי, חייב להיבחן לאור עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בסעיף המטרה (1א) לחוק היסוד נאמר:
"חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
עת"מ 05 / 1298 MATEI LUMINITA נ' מדינת ישראל – משרד הפנים [פדאור (לא פורסם) 05 (10) 894 ], עמוד 3
היטיב לבטא זאת השופט אור בבג"צ 02 / 4542 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל [פדאור (לא פורסם) 06 (7) 460 ], עמוד 10
"…לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה… זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו – היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה; במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט…" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" פ"ד נג(4) 526, 570).
העקרונות הבאים לביטוי במסגרת חוק כבוד האדם וחרותו אינם בהכרח קלים לישום ומעוררים שאלות שאינן תמיד פשוטות או שהתשובות עליהן תלויות בעמדות מוסריות – חברתיות – דתיות של המשיב. שאלות אלה מתעוררות בכל הנושאים הנוגעים למעמד אישי.
כך למשל, במקרה של בני זוג שהאחד מהם אזרח זר – לכאורה, על פי חוקי המדינה, אין לבן הזוג הזר זכות קנויה לקבל מעמד כלשהו (אזרחות, תושבות) אך ורק מעצם נישואיו לבן הזוג הישראלי. הדבר נתון לשיקול דעתו של משרד הפנים. משרד הפנים, כמדיניות שאיננה כתובה, עושה כמיטב יכולתו על מנת להקשות על זוגות כאלה להשתקע בישראל ומערים קשיים רבים בדרכו של בן הזוג הזר לקבלת מעמד בישראל. הפונים זוכים במקרים רבים לתשובות לקוניות בנוסח "הבקשה סורבה. על פלוני לצאת את הארץ תוך 14 יום", ללא כל נימוק של ממש, ולמרות החלטות רבות של בתי המשפט (בית המשפט לעניינים מינהליים או בג"צ, בהתאם לעניין) המכירות בזכותם של בני זוג לחיים משותפים במקום בו יבחרו (למשל – פס"ד סטמקה).
לאור המהפכה החוקתית:
האין זה ראוי שתוטל חובת הנמקה על משרד הפנים?
האין זה ראוי שמשרד הפנים יבחן כל מקרה לגופו לפני שהוא מחליט לגרש את בן הזוג הזר?
האם לא ראוי שבתשובת משרד הפנים ימסרו לפונים פרטים בנוגע לאפשרות תקיפת ההחלטה (זכות לערער במקרים המתאימים, זכות לפנות לבג"צ), הרי מדובר באוכלוסיות שלא תמיד המידע בדבר זכויותיהן נגיש להן?
האם לא ראוי להכיר מראש בזכותם של בני זוג לאיחוד משפחות?
האם לא ראוי להקל על בני זוג, שאחד מהם אזרח ישראלי, לקיים את משפחתם בישראל במלי לחשוש מנחת זרועם של פקידי משרד הפנים ומשטרת ההגירה?
האם לא ראוי לאפשר זכויות אלה גם לידועים בציבור?
האם נכון לגרש מישראל בן זוגו של אזרח ישראלי, שעקר לישראל לבקשת בן זוגו, החל עמו בחיים חדשים בישראל, תוך ניתוק קשריו הקודמים במולדתו, רק משום שלאחר מספר שנים נותק הקשר בין בני הזוג? ואחרי כמה זמן יוחלט שכן? ומה ההבדל בין מי שחי בישראל 3 שנים, בהן התערה בישראל ומצא פרנסה וחברים, בעוד קשריו הקודמים נמוגים, לבין מי שחי כאן 10 שנים?
האם יש הצדקה לגרש בן זוג שהחל בהליכי קבלת מעמד בישראל, אך הללו לא הסתיימו עקב פטירתו של בן הזוג?
מדוע אין מאפשרים לבני זוגם של אזרחים ישראלים לעבור גיור בישראל, אלא רק במקרים בהם נותן משרד הפנים אישור לכך? הרי בתי הדין הדתיים הם המופקדים על גיור כזה ועל עמידת המועמד בכל התנאים המחמירים הנדרשים לשם כך.
עוד נושא, שרב בו הסתום על הפתור, והמעורר שאלות מורכבות הינו נושא הקשר בין הורים וילדיהם. גם כאן מעמיד משרד הפנים קשיים על איחוד משפחות, על מתן מעמד לקטינים שהוריהם בעלי מעמד בישראל ולקטינים שלשם הורה אחד שהוא אזרח ישראלי ואחר שאיננו אזרח ישראלי.דוגמאות לשאלות המתעוררות בעניין זה:
מדוע נוקט משרד הפנים במדיניות של הפרדת משפחות, כאשר לא כל בני המשפחה בני אותה דת?
מדוע לא ינתן כדבר שבשגרה מעמד גם לילדים החיים במשק בית משותף בו זכאי אחד ההורים למעמד? הכוונה בעיקר לתא משפחתי בו חברים גם ילדיו של בן הזוג שאינו יהודי מבן זוג קודם. איזו הצדקה יש להפלותם מאחיהם?
מדוע אשה שמקבלת מעמד בישראל בכח היותה ידועה בצבור של אזרח ישראלי אינה רשאית להביא עמה לישראל את ילדיה מנישואיה הקודמים, אשר מצויים במשמורתה הבלעדית?
האם ראוי שהמדינה תתיחס אל אשה שהגיעה לעבוד בישראל על מנת לפרנס את ילדיה בחו"ל כאל מי שנטשה את ילדיה ולכן לא יאושר לה איחוד משפחות עם ילדיה הקטינים?
האם ראוי שהמדינה תפעל לגירושו של ילד שאמו נמצאת בישראל כבת זוג של אזרח ישראלי רק משום שמלאו לו 18 שנה וחדל הוא מבחינה משפטית להיות קטין?
ומן העבר האחר של יחסי הורים וילדיהם, האם ראוי כי המדינה תסרב לאפשר לקשישים בודדים אשר ילדיהם נמצאים בישראל לחיות יחד עם בני משפחתם לעת זקנתם למרות קיומו של נוהל המאפשר זאת?
